לא מזמן, באחד הימים האחרונים
‏עברה על פני מחלקה של צנחנים.
‏הם היו מיוזעים ונראו עיפים
הכרתי אותם לפי הנעלים
‏אבל בעיקר לפי הפרצופים. ‏
‏ ‏‏ואני, עמדתי שם, ובעודם עוברים -
‏כמו כל הצנחנים הותיקים, חיפשתי חברים.
‏
ופתאום ... פתאום ראיתי בשורה פנים
‏של חברים, שלא ראיתי כבר המון שנים.
‏הלך שם דן גרבש-דמבו, בעינים שמחות ואזנים גדולות
והלך משה גוץ - מעלה עשן של סגריות זולות
‏ו משה ויזל רץ שם כתמיד מסביב למחלקה
‏ו שלמה פריד עם המבט הממזרי והבלורית המבריקה
נימרוד שרון - בחיוך צנוע, ושער פרוע ובגדים מרושלים
ו משה סטמפל הלך גם הוא בשורה עם כל החילים.
ואנחנו הנפנו יד והחלפנו חיוכים ...
‏ואז, הם נמוגו ... והמסע "פתח רוו‏חים".
‏ואני, הרי עוד רציתי להגיד להם:
"... חבר'ה ... זה בסדר ... אנחנו לא שוכחים ..."
‏
עמדתי שם עוד שעה ארוכה
מביט באבק שהלך ושקע.
ונזכרתי זמנים ומ‏ראות ומקומות
והכרתי דמויות ופנים ושמות.
‏וידעתי רעות נפלאה וחמה
שנכתבה בזעה ונחתמה במלחמה.
‏
לא מזמן, באחד הימים האחרונים
‏‏עברה על פני מחלקה של צנחנים.
‏הם היו מאובקים ומיוזעים ועיפים
הם היו מאומנים ... הם היו יפים.
‏
ואני, לו יכולתי להחזיר לאחור את כל השנים
‏‏הייתי חוזר וצועד שוב
‏עם אותה מחלקה של צנחנים.
‏

  עזרא מלצר ,כפר הס, אוגוסט 1987