נתבקשתי לכתוב מספר מלים לזכרו של משה ויזל.  במבט לאחור של 35 שנה מוצא אני לנכון להקדיש את דברי לשני עניינים:  האחד – הזכרת האירועים במהלכה של מלחמת ששת הימים, והשני – נסיבות פרידתי ממשה ויזל.

מלחמת ששת הימים לא התנהלה לפי תכנית הבנויה משלבים, והכוללת יעדים ברורים.  היא התחילה בחשש קשה לגבי יכולתה של ישראל לנהל מלחמה כוללת בשלוש חזיתות ללא בן- ברית מעצמתי...

"משה, הרבה שנים אנחנו אתך, אך אתה בלעדינו, משקיף עלינו מעל.

נשארת צעיר, חיוני, עניני, מתכנן ומחשב כל פרט כדי שהכל ידפוק ויצא לפועל הכי טוב ומוצלח.

כנערים צעירים פיתחנו יחד אהבה לשוטט ולהכיר כל משעול.

אתה שולט בכל, עם רשימות, שרטוטים ותרשימים.  עם הכתב השוטף והיד המיומנת... דואג לא

לשכוח שום פרט...

פעמים רבות אני פוגשת אותך בדמיוני

וזיכרון דמותך חד וברור.

ברק עיניך הכחולות, המאירות

החיוך השובב, הצחוק המתגלגל...

מיד אתה רוקם איזו תכנית נועזת

להרפתקאה  מיוחדת,

כי הרי אינך יכול לשבת בשקט

ולהניח לזמן לחלוף סתם כך...

לא אחזור על כל מה שסופר פה,

גם לא אביא פה את כל הסיפורים הקטנים והנפלאים שליוו אותנו במשך שבע השנים האחרונות.

כל זה יובהר אולי בצורה הכי מדוייקת דרך מכתביו אלי.

אבל אתעכב פה על קטע בו התייחסתי לשיר  "לכל איש יש שם" מאת המשוררת זלדה. ולשורה הזו:  "לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו."...

היד הרביעית / דברים על משה ויזל

הך-הך-הך ,  נבחו לפתע התת"ים מעל המשאית החשוכה

- -   עשרות חת"ים

 מה, לעזאזל, קורה?

שיענו כבר באש....

אתה קפצת אל מחסה הטרסה, כדי למצוא משם שדה- אש,

נותרו עוד עשרה מטרים ...

ראית אותם וידעת כי כדוריהם לא ישיגוך...

איך ומתי פגשתי לראשונה את משה?

אמא שלי ואני הגענו לארץ בשנת 1947. היא סיפרה לי בזמנו, שיש לנו קרובי משפחה – 4 ילדים, שגם הם שרדו את השואה והגיעו לארץ:  ציפי, ישראל, יעקב ומשה. אמא שלהם (שלא שרדה את השואה), היתה אחות של אבא שלי, שגם הוא לא שרד את אושוויץ.

אחרי תקופה לא קצרה של גלגולים כעולים חדשים, הצלחנו לשכור דירה קטנה בת"א, ליד התחנה המרכזית הישנה...

משה,

בחלוף השנים אתה לא פחות חי בזכרוני, לכן אני מדברת אליך ולא עליך.

אני רוצה לספר על התקופה של הילדות:

ילדות בת 4 שנים במוסד "אהבה", מקום בו גדלנו ובזכותו ובזכות אוירתו המיוחדת וגם המורים שהפכו אותנו למיוחדים  -  הגליד מעט הפצע.

אלו היו שנות ילדות יפות, אולי הראשונות שהיו לנו מאז ומתמיד...

השנים לא הכהו את העצב.
הוא נשאר לו מונח במרתפי התודעה,
ומדי פעם, כשהחיים מרפים להם קצת את הקצב
הוא עולה וצובט את הלב,
פתאום,  בעוצמה .
"השומרים הם עם שמח" שרנו בשקיקה.
מי בכלל חשב, אז, על קולות של נפץ, מות ומלחמה ?
מה היה חשוב יותר משרוך לבן וחולצה כחולה
ולא להפסיד שום "פעולה" רק כדי להיות  איתך ...

מוישה מוישה שלנו אייכה.

באמצע המוסד הגיע  אלינו מוישה ויזל. ניצול שואה (אז בכלל ידענו מה זה אומר) שאיבד במלחמה הורים, אח וקרובי משפחה נוספים. 

מוישה נחת עלינו , על קבוצת זית ,פתאום ואת אשר עבר במלחמה לא ניתן היה לראות על פניו. נער בלונדיני ויפה, תכול עיניים, ובהן מבט ממזרי של שובבות. אתלט ומוכשר כשד...