כל כך אהבת לצייר, גם בזמן השעורים ציירת, בעיקר סוסים, בתנועות פיראיות של דהרה קדימה, בבטוי של חופש. גם בספר הזכרונות שלי ציירת לי סוס ורוכבו.

היה גם הומור בציורים, למשל כשציירת את המורים שלנו, ומצאת את המאפיין אותם וכמובן בהגזמה של הומור.

 

אתה זוכר משה, את הביקורים המיוחדים שלנו בביתם של השוורצים, כך קראת לחוה ויוסף שורץ, שתיית הקפה, השיחות, הויכוחים, ההאזנה למוסיקה קלאסית.

 

והשולחן שלנו בחדר האוכל עם השוורצים, קבלות השבת, מרק העוף בערב שבת, ובעיקר השיחות. אפשר לומר שהשווארצים קצת אימצו אותנו, אותך ואותי, בביתם מצאנו בית, הרגשנו נבחרים.

 

כל כך חשוב היה לנו להיות נבחרים, להיות מיוחדים, אבל רובנו לא הצלחנו, כמו זיקיות התאמנו עצמנו לכל אחד, לכל מצב. וויתרנו על מי שאנחנו. ואולי לא ידענו מי אנחנו.

 

אבל אתה לא. אתה היית תמיד אתה.  העזת להביע דעות. להתנגד. אפילו השוורצים, התרבותיים, בעלי הנימוסים, נשבו בקסמיך ובחברתם היית מי שאתה וללא גינונים.

 

אני מאמינה כי כל אלה, במסגרת מוסד "אהבה", היו תחילת רפוי של הפצע, של כל מה שהיה בעבר.

 

אבל היה פצע, היה עצב, הייתה בדידות.

אתה אספת שני גורים עזובים, קראת להם שמשון ודלילה.

גם הגורים הקטנים, כמונו פעם, נעזבו ונאלצו להסתתר כי המדריך שלנו שלמה זליג לא הסכים שתגדל כלבים, אבל אתה לא וויתרת.

גידלת אותם במחבוא.

 

בימים היית מסתיר אותם או מסתובב איתם בחוץ כשאנחנו למדנו, ובלילות הם בילו איתך ואיתנו, ילדי הקבוצה, במיטותינו, והיה לך את מי לחבק. וגם לנו.

 

הייתה בך נאמנות רבה לחברים. אתה הצלחת להמציא שיטת מורס מיוחדת, ועל ידי דפיקות בעיפרון על השולחן העברת תשובות נכונות לחברים במבחנים.

 

כעבור 4 שנים נאלצנו לעזוב את את "אהבה", בית שאהבנו.

היינו עצובים. שוב נדדנו הפעם לכפר הנוער בן שמן. שם התפתחה חברות מיוחדת בינך לבין צביקה סנדמן. הייתם כמו זוג תאומים זהים. לכיתה היה מופיע רק אחד מכם וכשהופעתם במקרה שניכם - לאחד הייתה מחברת ולשני עיפרון.

 

בכל מקום מצאת חברים. כולנו אהבנו אותך.

היתה בך יכולת נדירה להצחיק אותנו גם כשהיית עצוב ובודד.

אנחנו מזדקנים ואתה נשאר בזכרוננו צעיר לנצח.