הקרבות תמו,

הדי המלחמה ותימרות העשן, עוד המו באוזניים

וצרבו את הנחריים.

שבת, כנראה, איך שזכור לי.

אבני הבזלת העגולות מסותתי יד אלוהים,

נחות לבנבנות על כל השטח,

כמו דמעות ענקיות...

השמש זרחה, כאילו כלום לא קרה,

לפני רגע הייתה פה מלחמה!!!

 

התותחים זקורי הקנה עוד חיפשו מטרה.

שתקנו.

כל אחד ומחשבותיו, מלקק פצעיו.

הלב עלז בפנים, בפעימות שהמציאות לא נתנה לו להתפרץ.

אנחנו חיים, אחרים לא!!.

 

בדרך שעברה לידנו אף אחד לא נסע.

כל המנועים דממו,

שקט מצמית.

פתאום,

טרטור ממונע מתגלגל.

טנדר אפור התקרב לאיטו, מתכוון לחלוף...

מי זה, שמפר את הדממה הזועקת, רווית הדם.

 

הטנדר חולף לאיטו.

גופה מכוסה.

נעליים אדומות מטלטלות ממהמורות הדרך, שהותירו נזקי הזמן.

צנחן.

 

מי אתה חייל יקר?

תמו הקרבות!

כן, אני יודע,

לכל מלחמה יש, את אחרון מתיה.

---------------------------------

חזרתי הביתה אסוף שברים.

ואז נודע לי משה, שנפלת.

לא רחוק,

אולי לידי.

ואותן נעליים אדומות,

היו שלך, וגופך, במסע האחרון הביתה.

 

דמיון מציאותי, ואמיתי כל כך,

שמבזיק מפעם לפעם עם השנים,

ומפר שלווה.

כמו הטנדר שהופיע,

חלף, והתרחק איתך....