מוישה מוישה שלנו אייכה.

 

באמצע המוסד הגיע אלינו מוישה ויזל.

ניצול שואה (אז בכלל ידענו מה זה אומר)

שאיבד במלחמה הורים, אח וקרובי משפחה נוספים. 

 

 

מוישה נחת עלינו , על קבוצת זית, פתאום ואת אשר עבר במלחמה לא ניתן היה לראות על פניו. נער בלונדיני ויפה, תכול עיניים, ובהן מבט ממזרי של שובבות. אתלט ומוכשר כשד. מצייר ומשרבט בחן ובקלילות. בן-דודה התזזיתי של יהודית מסד (אז – "יהודית פוגלמן" אך בגילנו מי כבר זוכר?). הגיע אלינו מבן-שמן ומיד נקלט בחיקם החם של המעריצים ובקבוצת "זית" התערה כאילו צמח בה מינקות.

 

בכל שנגע הצליח. בלימודים, בחברה, באומנות ובספורט. כל דבר הלך לו בקלילות מעוררת קנאה. מתמתיקה –כלאחר יד. ספורט – הלוואי על כולם הישגים כאלו. וידו גם באיור ובציור

בחור יפה שכמוהו. כולם נמשכו אליו כהימשך פו הדב לדבש. אך הבנות, שבויות בבושתן, אז, לא העזו להחצין רגשותיהן. יפה תואר, אתלט וברוך כשרונות.

 

אימוצו ע"י משפחת ילון מעין המפרץ, תרמה לא מעט להתערותו והרגשתו הטובה ומיד הרגיש אצלם-אצלנו כבן בית.

 

מוישה צמח והתפתח ולאט לאט בנה את עצמו ואת חייו. לאחר השרות הסדיר פנה ללימודי האדריכלות בטכניון. אפיק מלא הבטחות ותואם את כשרונותיו המגוונים. הקים משפחה ונישא לבחירת לבו - מימי.

 

ואז באה המלחמה הארורה ההיא - מלחמת ששת הימים, וקטעה באחת חיים יפים, תוססים ומבטיחים. לצד תוצאותיה הצבאיות המרשימות, את סופת תוצאותיה המדיניות והחברתיות אנחנו קוצרים עד היום. מוישה, ניצול השואה שלא הירבה לדבר על שעבר עליו בימים הנוראים ההם, ומי מאיתנו בכלל ידע את שעבר, נקרא לדגל ככולם - והלך. הלך, וכאן בגולן - נפל. משאיר אחריו אלמנה צעירה, משפחה מיותמת, וחברים רבים וכואבים כאב שאולי עומעם במרוצת השנים אך לא פג.

 

מוישה. 49 שנים  עברו מאז נפלת ואנחנו כבר בעשור השמיני של חיינו. היית מאמין???

 

אך האם גם אתה מוישה היית היום מקריח, עם כרס קטנה/גדולה (מחק את המיותר), שיערך מלבין, בוחר לך את צבע השיער מן המדף, מגדל צמיגים סביב מותניך כמו כמה מחבריך הטובים???  האם גם אתה, כמו רבים מאיתנו, היית מקבל את אות הפנסיונר המצטיין, בהיותך מגדל נכדים עציצים וחתולה????

 

הנה ימים באים, ימים חולפים ויש מי מאיתנו שכבר יושבים על המרפסת וסופרים ציפורים נודדות.  49 שנים  חלפו עברו להן מאז אינך עימנו. כל אחד מאיתנו הלך לו בדרכו. הישגינו עימנו בהווה ובעתיד וכישלונותינו, כך אני מקווה, כבר מאחורינו. הקמנו משפחות (שחלקן מטבע הדברים גם התפרקו), הולדנו ילדים ובאו נכדים. אני רואה אותך בשעות הפנאי:  נכד מימין ונכד משמאל, לפחות שניים על הכתפיים וחיוך גדול של אושר נסוך על פניך. איך אמרה לי פעם יהודית מסד לקראת הולדת נכדי הראשון:  "נורית. ילדים זה משהו. אבל נכדים – זה משהו שאי אפשר בכלל להסביר...."   והיא צדקה. ואתה - לאושר הזה לא זכית.

 

שורות ה"זית"ים התדלדלו להן מעט.  אתה איננו, חביבה איננה ועודי וחגי אינם גם.
גם תמיר, בנם היפה של יהודית בת-דודך וגיורא מסד איננו עוד עימנו. גם  הוא נפל על מזבח ההקרבה הנורא של קיומנו בארץ.

 

מימי בנתה לה משפחה חדשה ואני בטוחה שמלמעלה, אתה מאושר באושרה.

 

ואותך, מוישה, נזכור לעולם, כצעיר הנצחי, השובב והיפה שלנו.