מה שהקראתי בעין המפרץ ערב יום הזיכרון 2023.

משימה בלתי אפשרית

לספר את מוישה בעיקר לדור שלא ידע את משה.

 

מוישה היה פצצת אנרגיה. קצת ממנה ניתן היה לראות דרך העיניים ששלחו ניצוצות לכל עבר. קצת מזה אפשר היה לראות בתנועות שלו, בהליכה שלו, בשיחה עם אנשים, בכניסתו אל חדר, בכושר הגופני שלו, בסקרנות שלו, בצחוק הפתוח, וביכולת שלו להצחיק ולהצהיל  את כולם, בכל ההרפתקאות המטורפות אותן תיכנן וגם ביצע.

מילד שואה שלא ידעת מה איתך,  ללא אבא ללא אמא, שהמרתף היה המקום היחידי בו בילית בילדותך הפכת לעלם  שכל מה שהניע אותך זה לבלוע את החיים, להכיר הכל, להיות חופשי, פתוח ליופי, למרחבים, לתת ביטוי ליכולות שלך ולכישרונות שלך ויחד עם זה להצליח להיות אהוב על כולם, כזה שרואה את המבדח בכל מצב,  להצחיק ולהרים את המורל, שודע לתפוס מנהיגות כשצריך, וגם להצטיין בכנותך וביושרך.

היה לך מזל גדול שהגעת  לעין המפרץ, כאן פרחת, אהבת את דורון אהבת נפש ואימצת את כל משפחת ילון למשפחתך.

(כן הוא אימץ אותם. למרות ששייכו אותו בתחילה למשפחה אחרת. הוא בחר בהם.)

למרות הכל נאלצת לעזוב את הקיבוץ כי לא איפשרו אז לכל אחד ללמוד , ורצית לנסות את כוחותיך, להיות עצמאי, חופשי, ליצור משהו משלך.

כן מוישה , אתה הפסדת את החיים,

ואנחנו הפסדנו אותך....

בשבילי היית קרן אור בתקופת ההתבגרות הקשה שלי. שירבטטתי לך מכתבים מבולבלים של ילדה מתבגרת ואתה ענית בכל כך הרבה הבנה, אמפטיה אהבה, הומור  ועידוד,  ידעת להעניק לי כל כך הרבה  , האור שהפיקו עיניך ,החום שהרעפת , - בנו אותי.

כל כך הרבה סיפורים כל כך הרבה פרטים ועלי לבחור ??.

טוב,

אז התמונה הראשונה שעולה לנגד עיני זו נסיעה קסומה. שנינו על האופנוע בערב פסח, נוסעים מסאסא (שם שרתתי כחיילת בנח"ל) לקיבוץ דפנה. (שם היה אחיו, ישראל ויזל). כביש הצפון היה אז צר מאד. והענפים ממש דגדגו אותנו בדרך, והכל פרח. הקידה, האחירותם , המוני פרחים ואנחנו נוסעים-רוכבים-טסים בתוך כל היופי הזה בתוך ענן של בשמים. בתוך כל ים הפריחה שמסביב. כשהשמש שבגבינו שוקעת וצובעת את הכל בגוונים רכים של וורוד, גם כשהגענו לדפנה, אחרי ליל-הסדר, בלילה. יצאנו ... הירח מלא, ואנחנו מטיילים לאורך נחל הדן הכסוף. אלה תמונות שאני נוצרת בתוכי.

 

ותמונה אחרת. אני עומדת על גבעה בסאסא וצופה למטה אל הכביש המוליך לקיבוץ. מוישה, אתה אמור להגיע , הפעם באוטובוס , אבל האוטובוס מאחר ומאחר, לא יודעת מה קורה. לבסוף שומעת את נהמת האוטובוס והנה הוא כבר מגיע לתחנה, אני צופה ורואה שהדלת נפתחת , אנשים יורדים ואתה לא נמצא ביניהם, אני כבר ממש מאוכזבת, אבל אז, אני רואה מישהו רץ ומנופף לי בידים בהתלהבות, אחד מהחברה' שלנו. והוא גם צועק משהו, כשהוא מתקרב אני שומעת: "מוישה, הוא הנהג!".  מסתבר שהיתה תקלה, הנהג מקיבוץ ברעם הסמוך, לא יכול היה להגיע,  הם חיכו , ולבסוף אתה ניגשת למשרד של אגד והצעת לנהוג, כולם היו שם מרוצים, וככה אח"כ הגעת כל יום ששי לסאסא כנהג האוטובוס וגם חזרת כנהג בבוקר של יום ראשון. מצאת סידור מצוין.

כל כך אפייני היה למוישה בכל קושי בכל בעייה הוא ראה תמיד רק את ההזדמנות.

(לכן אהב כל-כך את הטיולים בג'יפים עם כל הפנצ'רים שבדרך, אולי גם לכן בחר בי)(בחיוך)

 

והתמונה האחרונה. שאני מתרפקת עליה, היא חדר העבודה הקטן שהיה לנו בדירה קטנה בשיכון עולים.

בחדר היה אהיל מעשה ידיו של מוישה שהפיץ אור רך וצבעוני, היה שולחן השירטוט שמוישה תיכנן לו וחשב על כל פרט ופרט ונגר הכין לו בדיוק לפי הזמנתו, היה רדיו-פטיפון מגושם ישן, אוטומטי, שמוישה קנה במחיר מציאה והיה גאה בו כל כך. מוישה נהג לעמוד ליד שולחן השרטוט לשרטט, לתכנן, תוך שהוא מרקד ומקפץ ושר ושורק לקול המנגינה שבקעה מהפטפון, אני יושבת  ליד שולחן קטן ומכינה מערכי שיעור לסמינר, ובחדר  הקטן הזה יש כל מה שאנחנו צריכים בעולם, החדר הזה השרה שלווה כל כך גדולה,  איזו אנרגיה נפלאה זרמה שם, תחושת ביטחון שהכל יהיה טוב ושום דבר רע לא יחדור לכאן, חדר מבורך. אחר – כך ...לחדר הזה לא הצלחתי להכנס . עד היום אין לי מושג מה עשו עם כל הדברים שהיו שם.

 

ואולי אסיים רק בשיר קטן שכתבה חווה ניסימוב.

ממה עשויים געגועים.

 

ממה עשויים געגועים?

ממה שהיה,

ממה שלא היה,

ממה שיכול היה להיות,

                    מכנפי ציפורים.