האצבע סחטה בשקיקה את ההדק - - -

 הך –הך –הך ...

 

(נפגעתי... לכל הרוחות!

הבטן, הכל הלך שם... כאבי מוות.

אז ככה נהרגים, מסתבר... טוב לדעת פעם איך זה...   זה הסוף...

לא רוצה שיהיה סוף... לא ייתכן, זה לא ברצינות.

הרי מתים רק פעם אחת  ואני עוד לא בשביל למות...  אני צריך עוד לחיות..  יש... יש...לי המון..  מה לחיות.

איזו בדיחה... גדעון אמר לחסל אותם...  אני התנגדתי,  אמרתי,  מגיע להם לחיות,  אלו – שברי אדם אלו.

מסכנים, עכשיו אין להם סיכויים אצל גדעון...  גם לי אין סיכויים !  אין לי סיכויים.

מימי, הו ...  מימי, כל כך הרבה יש לי בשבילך...

אי אפשר לדחות את זה שאני הולך? ...   אולי ... אולי בכל זאת...

... אולי,  נחזור על התרגיל – שוב,... מרגע שהם פתחו, עכשיו אני אדע כיצד להיזהר.  הבטן... שתכאב לה,  אבל אני עוד לא בשביל למות...

יאיר... סלח-לי, אמרתי פעם...לקחתי פעם את המוות, לא כל-כך ברצינות, עכשיו  אני כבר יודע... אני בא אליך, -תסלח לי?   - - - יד רביעית לפוקר.)

משה,  הדברים האלה, הכתובים כאן,  - יש בהם גם מן התנצלות של חברים לנשק כלפי חברם הנופל, בעוד הם – יחזרו אל חיק משפחתם שלמים בגופם,  רק בנפשם – צלקת.

הנה, ראה את הצלקת,  אלו החיים אינם  יכולים לראות את הצלקת שבנפש, - זאת יכולים רק המתים.

אתה יכול לראות.

 

("ויזל הלך" גיורא אמר,  "ויזל הלך" ...  אני הלכתי, אני לא אשוב אליכם... חבריה... גיורא, חגי, רמי, נתן...

גיורא, הגבר, עומד ופוכר אצבעותיו, באין אונים... זה אני,  - מוטל שם.  העיניים של גיורא...  גיורא , אתה בוכה?

ישנם אנשים, אני חשבתי  - לא בשביל לבכות...   סלח לי.  סלחו לי כולכם...  תמיד קורה לי איזה אילתור מחורבן, שאיננו בתוכנית,  אני אשם,  - לא נזהרתי.

אני מוכן ללכת שלושים-וחמישה יום, שוב, לא איכפת לי,  אבל החזירו אותי אליכם!

אני יודע שיישאר אחרי חלל-ריק, נח, פצה אותם בבדיחה טובה... בשמי.  רק עשו לי טובה,  -תהיו גברים...  אל תקחו ללב...  ויזל אתכם...

אני אתכם, אפילו שאתם לא שומעים אותי ולא רואים .  לא שמתם לב?  - - רק סלחו לי שהלכתי באופן לא מתוכנן.  אני קצת מפוזר לפעמים...  נוסף לזה,  לא ידעתי שאתם מסוגלים לקחת דבר כזה ברצינות כפי שלקחתם...

שגברים כמוכם יבכו?  -שנים על שנים היינו יחד, כמו אחים ולא בכיתם אף פעם,  אז מדוע דווקא עכשיו,  תשמעו...  יש בדיחה,  נח , איפה נח, ספר  להם בשמי,  שלא צריך לקחת את החיים ברצינות – בין כה וכה, לא יוצאים מהם חי.

 ....מה... מה אתם מביטים ככה,  זו רק הלצה.

חברה'  מה קרה לכם?

מימי,  אני אוהב אותך !  ההפסד כולי שלי, כשתקבלי את ההודעה – אל תצטערי,  לא כדאי,   רק סלחי  שלא נזהרתי...)

יש לנו בעייה,  משה ,  - איננו יודעים להספיד.

וכשמדובר בך,  יודעים אנו פשוט להתלונן על חסרונך,  שמורגש הוא.

אפשר אולי לחזור על בדיחותיך, אך כאשר לא אתה האומר אותן – זה לא זה!  איש לא יהיה מוקף אותם גלי צחוק ואהדה, באומרו את אמירותיך, כי איש לא ניחן, כמוך, במה שנקרא עד היום הזה "סגנון-ויזלי-מצוי".

(יאיר, דמבו, אורי אמן.  חיכיתם לי?  אני בא!  מיד אגיע,  הכינו את הקלפים...

לא חשוב שאיש מאיתנו, בעצם, לא שיחק את זה מימיו – הרי זה רק משל. מין סיטואציה דמיונית, שיוצרים אלו החיים עדיין כדי שיוכלו לקחת את המות ביתר קלות.

 .... לא זוכרים? זה היה אז,  כאשר תוך זמן קצר, אתם הלכתם, שלושכם,  בזה אחר זה,  אז כשאנחנו לראשונה רצינו באמת לבכות, אולי גם בכינו...  התבגרנו הרבה בבת אחת.

ידעתי שאתם לבד... גם השארתם אותנו – לבד.  ואני אמרתי רק שחסרה לכם שם יד רביעית ל"פוקר".

-זו היתה מעין בדיחה, שלא נועדה להצחיק...  אף אחד לא צחק...

חייכנו בעיניים עצובות וכל אחד ידע שמחר הוא יהיה  "היד-הרביעית",  אולי.

עכשיו אי בא אליכם!  - חיכיתם לי?

יש יד רביעית ל "פוקר".)

 

היו סביב דמותך, משה,ניגודים מופלאים.

_ היית חייל  מצויין, אך היית החייל  "מושך-הצרות" הגדול ביותר שידעה הפלוגה,  הצבא דורש סדר! רבים קמו עליך,  בכל-זאת  היית מהבודדים שבעצם, לא היו להם אויבים.

- -  יאיר טיפס עליך לא –פעם.  הוא אהב אותך,  כשהלך מיאנת להינחם.

לא היו לך שונאים, ואתה, דווקא אתה, נפלת  בגלל שנאת –החינם השורה בין עמים.  אולי , זה הגורל,  מילדותך טולטלת עקב שנאת-חינם, המלחמה עשתה אותך יתום ונרדף,  אך בבחרותך ובבגרותך, היטבת לכסות את המר הזה בחיוך, בהלצה, באימרה שנונה ובחדוות-חיים  לא-רגילה.

היית שם-דבר בחדוות-החיים שלך. ואנו, המקנאים קמעה, - לא צרה עינינו - כי היית חביב עלינו תמיד ובריא.

לכאורה, ניתן לחשוב, איש אתה ללא שריטה בליבו פנימה.

ידענו כי היתה שריטה, אולי פצע...

(מדוע! מדוע אנשים צריכים לשנוא ולהרוג ! מדוע צריכים סתם למות... בגלל השנאה הזאת.

לו יכולנו להראות להם מבלי להרוג, במלחמה הצודקת הזאת....

מדוע הם שונאים אותי, הערבים, מדוע הם שונאים אותך, מימי...

מדוע אתם שונאים ? תגידו.

גם הנאצים שנאו אותי!  למה?

- ילד, ששונאים אותו מרגע שנולד, ילד טוב, אני חושב  -שובב, כדרכם של ילדים. ולוקחים לו את אבא  ואחר –כך את אמא.

הקצין הסורי ההוא, מדוע מצא לעצמו, להיתקל בנו במלחמה?  גם-כן הלך בגלל כלום.

הכדורים הכו בו והוא נפל.

אחי,   אחי ישמעאל,  גם אני הייתי חייל.  לא האמנתי בשנאה.    - - אינני מאמין.

אבל , ההם שנאו ואתם כמוהם,  -שונאים.

לא ראיתם את הדם בירושלים?  בוכמן, שדה, אורי יואב,  גולן,  -שמות שלא אומרים לכם מאומה!

אבל היו שם גם משלכם !    המון ! ! !

שכבו מובסים, בעיניים זגוגיות שלא ידעו יותר לבכות...   שם, ברחוב.

ראיתי אותם, אלו שיצאו לג'יהאד ושכבו שם ברחוב ורציתי לבכות.

לא שמחתי, כי לא ידעתי לשנוא!

ושם ישב אחד, הצית סיגריה, הביט בנו בשנאה ולא ידע לאהוב את אחיו, ששכבו שם לידו,  רק עישן ושנא.)

 

   "מה זה מוי'שה, מזדקנים אה.."

   "תהרוג אותי, אבל זה בדיוק כך!"

   "אינך רואה בלעדיהן?"

   "רואה בוודאי!  - - ... רק אבסטראקט-"

   "עד כדי כך?"

   "שכה – אחיה!"

   "מדוע לא תיקח במקומן משקפי-מגע?"

   "אני שונא מגע! אבל שמע, המשקפיים האלו, זו באמת בעייה די רצינית.."

    "איזו בעייה?"

    " - - - עכשיו אני צריך להתאים לי קרחת הולמת למשקפיים..." 

    כולם כמובן פורצים בצחוק, עליזות מידבקת ומדביקה.