אתה אתנו.  מיעץ ומארגן בדרכך.

הומור עוקצני רך, וכתפיים עמוסות באחריות אין גבול.  אנחנו מרגישים אותך.

נושאים את דמותך בלבנו, מתיעצים אתך בכל.  מנסים להמשיך את המורשת שנטעת בנו.

אתה כבר לא יכול לשאוף לריאות את ריחות הצמחים הנרמסים תחת הנעליים,

או להשתתף בהתלבטות הזיהוי בניווט.  אנחנו  נשתדל לדייק ולא לטעות אחרי ההתיעצות אתך.

אנחנו אוהבים את מימי ומשפחתה ודרכה ממשיכים לאהוב אותך.

בשיחותינו מדברים עליך ומנסים להכהות את הכאב המתמשך בזכרונות משותפים,  אין סופיים.

יום ירושלים עצוב ואהוב,  מלכד את המשפחה הגדולה מדי שנה מחדש.

הכח הממגנט שלך איתי לאורך כל הדרך.

אני מוצא את עצמי בפיגור גדול אחריך מנווט לתחום הבנין, ממשיך ללימודי האדריכלות ועוד נעזר בכלי הרכב האולטימטיבי  -     B.S.A  משנות ה - 50,  וכך מרגיש מקרוב יותר מה עבר עליך,  לפני  המלחמה בארבע שנים אחרונות, קשות ונפלאות. 

תמיד תלווה אותי המחשבה על האשליה הגדולה שלי,  בימים אחרונים לפני הבשורה הנוראה.

היינו קרובים פיזית כששהינו כל אחד עם יחידתו, בחורשת הזיתים ליד קיבוץ אלומות,  וזאת  לאחר שיצאת בשלום מקרבות ירושלים.

לא הרגשתי שזאת הזדמנות אחרונה להפגש,  והיא הוחמצה ... לא נפרדנו...

בשבילי נחשבת ל"חתול שנופל על רגליו"  בכל מצב,  לא העלתי על הדעת, (למרות מטבעי אני דאגן בלתי נלאה),  שבגזרה הסורית הדרומית התנהל קרב מקומי,  כמעט בודד, ואתה הקורבן.

החלל האחרון של אותה מלחמה".

 

 

ועוד בפעם אחרת

בהרגשה הפנימית שלי, משה נוכח כל הזמן.

משה, עם הפתיחות והקסם האישי ,

פעמים רבות  זה הספיק  לי כדי להרגיש "ולחשוב משה" .

כי בהתנהלות של משה המושג "בלתי אפשרי" לא היה קיים.

לכן בעיני הוא היה גם "בלתי פגיע".. 

לכן  היתה זו אשלייה עצובה ומאכזבת... איתה התנהלתי במשך שבוע שלם לאחר סיום מלחמת ששת הימים.

כיום גם היום 53 שנה אחרי,  אנחנו נפגשים כמדי שנה.

וזה  הרי  לא מובן מאליו,

כי דמותו של משה עם הנוכחות, היכולות המיוחדות בכל כך הרבה תחומים,החיבור האישי העמוק והבלתי אמצעי שלו עם מעגלים רבים ומגוונים של חברים בתחנות חייו השונות,   יצרו " משפחה" גדולה ורחבה שבה כולם זקוקים לחוויה החזקה והמיוחדת של המפגש לזכרו.

כדי לספר עליו ביחד,

כדי להתגעגע  ולאהוב.