גיורא נגרי

חברו לסיירת
נתבקשתי לכתוב מספר מלים לזכרו של משה ויזל. במבט לאחור של 35 שנה מוצא אני לנכון להקדיש את דברי לשני עניינים: האחד – הזכרת האירועים במהלכה של מלחמת ששת הימים, והשני – נסיבות פרידתי ממשה ויזל.
מלחמת ששת הימים לא התנהלה לפי תכנית הבנויה משלבים, והכוללת יעדים ברורים. היא התחילה בחשש קשה לגבי יכולתה של ישראל לנהל מלחמה כוללת בשלוש חזיתות ללא בן- ברית מעצמתי. ולכן, קדמו לה כ – 3 שבועות של התלבטות הדרג המדיני לגבי פתיחת המלחמה, אשר במישכם גויסו כל כוחות המילואים ונמצאו בהמתנה, הלא היא "הכוננות" המפורסמת.
בניגוד לכל הדיבורים על מימוש השאיפות האימפריאליסטיות של ישראל ועל "חטא הכיבוש", התנהלה מלחמה זו כמבצע מתגלגל, כשתוצאותיו של כל שלב מכתיבות את השלב הבא, תוך שימוש בתוכניות מגירה שהיו בידי הצבא.
דרכה של "סיירת 80" ממחישה את אופייה זה של המלחמה.
המשימה הראשונה שהוטלה עלינו נועדה ללילה שבסיומו של היום הראשון למלחמה, וכוונתה הייתה להשמיד בפעולה מוצנחת ומוטסת את המטוסים ומתקני שדות התעופה באזור אל-עריש וביר-גפגפה. זאת, מתוך הנחה שחיל האוויר לא יספיק לעשות זאת עד תום היום הראשון.בימי הכוננות בצענו תרגולים על מודל ועסקנו בלימוד השטח והיעדים הללו.
ביום פתיחת המלחמה נמצאנו בחוף אשדוד עם המסוקים שהיו אמורים להביא אותנו ליעדנו באותו לילה.
הצלחתו הבלתי משוערת של חיל-האוויר בהשמדת חילות-האוויר של מצרים ירדן וסוריה השאירה אותנו "חסרי פרנסה".
בצהרי היום הראשון החלו הירדנים להפגיז את ירושלים מן הקו העירוני ומארמון הנציב. בתגובה, התקבלה בשעות אלו ההחלטה לשחרר את ירושלים על-ידי כוחות הצנחנים שהשתחררו ממשימת תקיפת שדות התעופה בסיני.
לקראת שעות הערב נפרדנו מן המסוקים, וכלי הרכב של היחידה הגיעו אלינו. עם חשכה קיבלנו הנחיה לעלות לירושלים דרך "דרך בורמה" ולהצטרף אל חטיבת הצנחנים. לירושלים עלינו כשבידינו מפות של סיני ותצלומי אוויר של שדות התעופה, חמושים בציוד לחבלה במטוסים ובמתקני שדות התעופה.
למחרת בבוקר הצטרפנו ללחימה על כיבוש ירושלים, ובמשך יומיים ביצענו את תפיסת הרכס המזרחי (אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים), חברנו לכוחותינו בהר הצופים, ותפסנו את מבואותינו המזרחיים של ירושלים – אבו-דיס ועזרייה.
..........................................................................................................................................................................
בתום יומיים אלה בירושלים, ולאחר שחרור העיר העתיקה, עלינו לרמת-הגולן על גבי הג'יפים שלנו, ונערכנו לפשיטה מוסקת אל מאחורי קווי הסורים בדרום רמת-הגולן. הפשיטה נערכה עם ערב בתאריך 10.6.67 ולמחרת היום נמצאה כל הרמה בידינו – והמלחמה נסתיימה.
בלילה ההוא נפגע משה ויזל ונפצע פצעי מוות.
ספור נפילתו של משה אינו מגולל עלילות גבורה מסעירות, אך בשבילי הוא מהווה פרידה אישית מחבר, המעוררת רגשות של כשלון והחמצה שמלווים אותי עד היום.
משה, הילד ששרד מן "המלחמה ההיא", עבר כילד ללא הורים את מסלול המכשולים הקשה של חבירה אל חבורת בני הארץ, והיה בינינו כאחד מן "הנבחרת". אינני זוכר שאי-פעם הסתכלתי עליו כעל ניצול שואה. פשוט, אחד מן החבר'ה הטובים מעין-המפרץ. אך מרגע שנפגע, חדר הדבר לתודעתי, והוצפתי ברגשות זעם וכישלון.
אחרי המסע "ההוא", היתמות, מסע ההסתגלות, הקמת המשפחה רק כשנה קודם לכן, ובאחת – הכל מתמוטט.
זמן קצר לאחר שהעברתי אותו לידי הרופא ניגש אלי זה ואמר: "שמע, הוא גמור – אין לו סיכוי". שלחתי לעברו מבט אשר חדר את חשכת הלילה ופגע כברק בעיניו. הבחור נבעת וחזר לטפל במשה. הייתי מפחיד באותו מעמד. נדמה לי שהפחדתי אפילו את עצמי. "אסור שדבר כזה יקרה" חזרתי ואמרתי לעצמי.
כידוע, אינני אדם דתי, אך במשך כל השעות הללו ייחלתי לצו של מלאך האלוהים :
"אל תשלח ידך אל הנער".
במשך שירותי ביחידה היו לנו נופלים רבים, וגם מספר ימים קודם לכן, בירושלים על הגשר נפלו חמישה חבר'ה . כמו כולם , קיבלתי את הידיעה בזמנה: "בוכמן הלך", אורי הלך"... אינני יכול לשחזר היום במדויק בזיכרוני את הנסיבות בהן קיבלתי ידיעות אלה, אך המצב בו ויזל שוכב מרוסק בזרועותיי , כשחייו ניגרים ארצה מבין אצבעותיי ואין בידי לעשות דבר - אינו מש מתודעתי, ועד היום הוא קודח בי ומייסרני.
ויזל היה ההרוג האחרון במלחמת 6 הימים - 10.6.67 שעה 21.37.
ריבונו של עולם, לא יכולת לסיים את המלחמה הזו בלעדיו? יכול אני לקבל שצריך היה מישהו מהסיירת ללכת בשעה זו. אבל ויזל? שאפילו ויזל קטן לא נותר לנו להתרוצץ בין רגלינו ולהיות מושא לדאגתנו. בחייך! אולי תבדוק פעם נוספת את סדרי הקדימויות?
כל חבורת אנשים ייחודית מתאפיינת בשמו של אחד מחבריה, אשר מדגיש את מהותה ומהווה את זיהויה. אנחנו חבורה מאוד ייחודית, וכדי להבהיר את זהותנו, אנחנו "החבר'ה של יאיר ושל ויזל מהסדיר", אשר באופן פרדוקסאלי, דווקא הם הקדימו להיפרד מאתנו. ולמרות זאת, כל עוד אנו קיימים, אנו מהווים גלעד חי המנציח את שמותיהם.
(יאיר פלד המפקד הנערץ שנרצח בנגב בעת שסייר לבדו ועל שמו "מעלה יאיר" שעולה מים המלח )